Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות קרבן פסח פרק ה

א) מי שהיה טמא בשעת שחיטת הפסח, שאין שוחטין עליו, או שהיה בדרך רחוקה, או נאנס באונס אחר, או ששגג, ולא הקריב בראשון -- הרי זה שוחט פסח בארבעה עשר של חודש השני בין הערביים. ושחיטת פסח זה -- מצות עשה בפני עצמה, ודוחה את השבת, שאין השני תשלומין לראשון, אלא רגל בפני עצמו; לפיכך חייבין עליו כרת.

ב) כיצד, מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון -- אם הזיד ולא הקריב בשני, חייב כרת; ואם שגג או נאנס אף בשני, פטור. הזיד ולא הקריב בראשון, הרי זה מקריב בשני; ואם לא הקריב בשני -- אף על פי ששגג, הרי זה חייב כרת, שהרי לא הקריב קרבן ה' במועדו, והיה מזיד.

ג) אבל מי שהיה טמא או בדרך רחוקה, ולא עשה את הראשון -- אף על פי שהזיד בשני, אינו חייב כרת, שכבר נפטר בפסח ראשון, מן הכרת. [ג] ומי שהיה בדרך רחוקה, ושחטו וזרקו עליו -- אף על פי שבא לערב -- לא הורצה, וחייב בפסח שני.

ד) טמא שיכול ליטהר בפסח ראשון, שלא טבל אלא ישב בטומאתו עד שעבר זמן הקרבן, וכן ערל שלא מל עד שעבר זמן הקרבן -- הרי זה מזיד בראשון; לפיכך אם לא עשה את השני, אפילו בשגגה -- חייב כרת.

ה) כשם שמילת עצמו מעכבת אותו מלעשות פסח -- כך מילת בניו הקטנים ומילת כל עבדיו בין גדולים בין קטנים מעכבת אותו, שנאמר "הימול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו" (שמות יב,מח); ואם שחט קודם שימול אותם, הפסח פסול.

ו) וכן טבילת אמהותיו לשם עבדות מעכבת אותו; ודבר זה, מפי הקבלה שהטבילה לשפחות כמילה לעבדים. [ו] הקטן אין מילת עבדיו וטבילת שפחותיו מעכבת אותו מלהימנות על הפסח -- שנאמר "וכל עבד איש" (שמות יב,מד), להוציא את הקטן.

ז) גר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני, וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים -- חייבין לעשות פסח שני; ואם שחטו עליו בראשון, פטור.

ח) נשים שנדחו לשני, בין מפני האונס והשגגה, בין מפני הטומאה ודרך רחוקה -- הרי פסח שני להם רשות: רצו, שוחטין; רצו, אין שוחטין. לפיכך אין שוחטין עליהן בפני עצמן בשבת, בפסח שני; אבל אם הייתה האישה אחת מבני חבורה, מותר.

ט) ואיזו היא דרך רחוקה, חמישה עשר מיל חוץ לחומת ירושלים. [ט] מי שהיה בינו ובין ירושלים יום ארבעה עשר עם עליית השמש, חמישה עשר מיל או יתר -- הרי זה דרך רחוקה; היה בינו ובינה פחות מזה -- אינו בדרך רחוקה, מפני שיכול להגיע לירושלים אחר חצות כשיהלך ברגליו בנחת.

י) הלך ולא הגיע, מפני שעיכבוהו הבהמות בדוחקן, או שהיה בירושלים, והיה חולה ברגליו ולא הגיע לעזרה עד שעבר זמן הקרבן -- הרי זה אנוס, ואינו בדרך רחוקה.

יא) מי שהיה חבוש חוץ לחומת ירושלים, והבטיחוהו לצאת לערב -- שוחטין עליו, וכשייצא לערב יאכל. במה דברים אמורים, בשהיה חבוש ביד ישראל; אבל אם היה חבוש ביד גויים, אין שוחטין עליו עד שייצא. ואם שחטו עליו, ויצא -- הרי זה אוכל; ואם לא יצא -- פטור מלעשות פסח שני, שהרי נשחט עליו.

יב) וכן האונן והחולה והזקן שאינן יכולין לאכול, ששחטו עליהם ואחר שנזרק הדם נטמאו במת, והרי אינם יכולין לאכול -- הרי אלו פטורין מלעשות פסח שני.