Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות טומאת צרעת פרק ה

א) מי שהייתה לו מכה בעור בשרו, ונפשט העור מחמת המכה -- אם הייתה המכה מחמת האש, כגון שנכווה בגחלת, או ברמץ, או בברזל שליבנו באש, ובאבן שליבנה באש, וכיוצא בהן -- הרי זו נקראת מכוה. ואם הייתה המכה שלא מחמת האש, בין שלקה באבן, או בעץ, וכיוצא בהן, בין שהייתה המכה מחמת חולי הגוף, כגון גרב או חזזית שהפסיד העור, או שחפת או קדחת ודלקת וכיוצא בהן שהשחיתו העור -- הרי זה נקרא שחין.

ב) ליבן שפוד והכה בו -- אם היה ראשו מבורז, הרי זו מכוה; ואם היה ראשו חד, הרי זה ספק אם היא מכוה או שחין. לקה במי טבריה, או בגפת, וכיוצא בהן -- הרי זה שחין.

ג) השחין והמכוה -- כל זמן שהן מכות טרייות, הן נקראין מורדין, ואינם מיטמאין בנגעים כלל. חיו השחין והמכוה, ונתרפאו ריפוי גמור -- אף על פי שהמקום צלקת, ואינו דומה לשאר העור -- הרי הן כעור הבשר לכל דבר, ומיטמאין בשלושה סימנין, ויש בהן הסגר שני שבועות כמו שביארנו.

ד) התחילו השחין והמכוה לחיות ולהתרפאות, ונעשת עליהן קליפה כקליפת השום -- זו היא "צרבת השחין" (ויקרא יג,כג) האמורה בתורה, ו"מחית המכוה" (ויקרא יג,כד) האמורה שם; ומיטמאות בשני סימנין בשיער לבן או בפשיון, ואין בהן הסגר אלא שבוע אחד.

ה) כיצד, בהרת שהייתה בצרבת השחין או במחית המכוה -- אם היה בה שיער לבן, יחליט. לא היה בה שיער לבן -- יסגיר שבוע אחד, ויראה בסוף השבוע: אם נולד בה שיער, או פשת -- יחליט. ואם לא נולד בה כלום, יפטור; פשת לאחר הפטור, או נולד בה שיער לבן -- יחליט.

ו) [ה] השחין והמכוה, אין מצטרפין זה עם זה; לפיכך חלקן הכתוב לומר שאין מצטרפין זה עם זה, ואין פושין זה לזה, ואין פושין לעור הבשר, ולא בהרת עור הבשר פושה לתוכן.

ז) כיצד, היה שחין בצד המכוה, ובהרת כגריס בשתיהן -- הרי זה טהור; הייתה באחת מהן, ופשת לשנייה, או שפשת לעור הבשר -- טהור. הייתה בהרת בעור הבשר, ופשת לאחת מהן -- אינו פשיון.

ח) היה בתוך כפו צרבת שחין כגריס, ובה בהרת כגריס -- יסגיר: שאף על פי שאינה ראויה לשיער לבן, ולא לפשיון -- שמא ייוולד לו שחין אחר בצידה, ותפשה לתוכו.

ט) [ו] שחין שנעשה מכוה, ביטלה מכוה את השחין; ומכוה שנעשת שחין, ביטל שחין המכוה. אם אין ידוע אם שחין היו, או מכוה -- אין בכך כלום: ששניהם סימן אחד, וטומאה אחת; ולא חלקן הכתוב, אלא לומר שאין מצטרפין.

י) [ז] הסגירו בבהרת שבשחין, ובסוף השבוע נעשה עור הבשר, או שהסגירו בעור הבשר, ובסוף השבוע נעשה שחין -- ייראה כתחילה.

יא) [ח] מי שנשר כל שיער ראשו, בין מחמת חולי, בין מחמת מכה שאינה ראויה לגדל שיער, בין שאכל דברים המשירין את השיער, או סך דברים שהשירו שיערו -- אף על פי שראוי לגדל לאחר זמן, הואיל ואבד כל שיער ראשו עתה, הרי זה נקרא קירח, או גיבח: אם נשר שיערו מן הקודקוד ולמטה שופע לאחוריו, עד פיקה של צוואר -- נקרא קירח; ואם נשר מן הקודקוד ולמטה שופע לפניו, עד כנגד פדחתו -- נקרא גיבח.

יב) [ט] הקרחת והגבחת -- מיטמאות בשני סימנין, במחיה ובפשיון, ויש בהן הסגר שני שבועות: שנאמר בהן "כמראה צרעת, עור בשר" (ויקרא יג,מג). ולפי שאין בהן שיער, אין השיער הלבן סימן טומאה בהן.

יג) וכיצד מיטמאין בשני סימנין, ובשני שבועות -- שאם הייתה בהרת בקרחתו או בגבחתו -- אם הייתה בה מחיה, יחליט. לא הייתה בה מחיה, יסגיר ויראה בסוף השבוע: אם נולדה בה מחיה, או פשיון -- יחליט. לא נולד בה כלום, יסגיר שבוע שני: פשת או שנולד בה מחיה, יחליט. לא נולד בה כלום, יפטור; ואם פשת או נולד בה מחיה לאחר הפטור, יחליט.

יד) [י] הקרחת והגבחת, אינן מצטרפות זו עם זו: שנאמר "בקרחתו, או בגבחתו" (ויקרא יג,מב) -- מלמד שהן שתיים, ואין פושות מזו לזו, ולא לשאר עור הבשר, ולא בהרת עור הבשר פושה לתוכן.

טו) [יא] הקרחת או הגבחת או הזקן שנקרח, ונעשה בהן שחין או מכוה -- מיטמאין כשחין וכמכוה שבעור הבשר: שהראש או הזקן שנקרחו -- כעור הבשר לכל דבר, אלא שאין מיטמאין בשיער לבן.

טז) הראש והזקן, קודם שיצמח בהן השיער, ועדיין לא העלו שיער מעולם, וכן הדילדולין שבראש ושבזקן -- הרי הן כעור הבשר, ומיטמאין בשלושה סימנין ושני שבועות. וכן זקן האישה והסריס -- עד שלא העלו שיער, הרי הן כעור הבשר; ואם העלו שיער, הרי הן כזקן האיש -- שמיטמא בנתקין כמו שיתבאר, ואינו מיטמא בבהרת.

---

הלכות טומאת צרעת פרק ו

א) אלו מקומות באדם שאין מיטמאין בבהרת -- תוך העין, ותוך האוזן, ותוך החוטם, ותוך הפה, והקמטין שבבטן, והקמטין שבצוואר, ותחת הדד, ובית השחי, וכף הרגל, והציפורן, והראש והזקן שיש בהם שיער, והשחין והמכוה והמורדין.

ב) כל אלו המקומות -- אין מיטמאין בנגעים, ואין מצטרפין בנגעים, ולא הנגע פושה לתוכן, ואין מיטמאין משום מחיה, ואינן מעכבין את ההופך כולו לבן שנאמר "בעור בשרו" (ויקרא יג,ב); וכל אלו, אינו עור גלוי -- אלא מהן שאינו עור, ומהן שהוא עור והוא מכוסה ואינו גלוי. ואודם השפתיים נידון כבית הסתרים, ואינו מיטמא בנגעים.

ג) [ב] הראש והזקן שנשר כל שיערן, והשחין והמכוה שעלו צרבת -- מיטמאין בבהרת כמו שביארנו, ואינן מצטרפין זה עם זה, ואין נגע עור הבשר פושה לתוכן, ואין מיטמאין משום מחיה; אבל מעכבין את ההופך כולו לבן.

ד) [ג] בהרת הסמוכה לראש או לעין או לאוזן וכיוצא בהן, או לשחין או למכוה -- טהורה: שנאמר "וראה הכוהן את הנגע בעור הבשר" (ויקרא יג,ג) -- שיהיה כל שחוצה לנגע כעור הבשר, וראוי לפשיון.

ה) [ד] אלו בהרות טהורות -- גוי שהייתה בו בהרת, ונתגייר; הייתה בעובר, ונולד; בקמט, ונגלה; בראש ובזקן כשהיה בהן שיער, ונקרחו ונשר כל השיער ונתגלתה הבהרת; הייתה בשחין ובמכוה כשהן מורדין, והעלו צרבת: הרי אלו טהורות. וכן אם הייתה הבהרת בראש או בזקן קודם שיעלו שיער מעולם, והעלו שיער והלך השיער; או שהייתה הבהרת בעור, ונעשה מקומה שחין או מכוה, וחיו, והרי הן כעור הבשר: אף על פי שתחילתה וסופה טמא, הואיל והייתה טהורה בינתיים, הרי זו טהורה.

ו) נשתנו מראיהן -- בין שהעזו או שכהו, ייראה כתחילה. כיצד, גוי שהייתה בו בהרת כקרום ביצה, ולאחר שנתגייר נעשת כשלג, או שהייתה כשלג, ולאחר שנתגייר נעשת כקרום ביצה -- תיראה כתחילה. וכן בקטן שנולד, ובקמט שנגלה, ובראש ובזקן שנקרחו, ובשחין ובמכוה שחיו -- אם נשתנה מראה אותן הבהרות, ייראו כתחילה; ואם לא נשתנו, הרי הן טהורות.

ז) [ה] כל ספק נגעים, חוץ משני ספקות שמנינו כבר -- טהור, עד שלא נזקק לטומאה; אבל משנזקק לטומאה, ספקו טמא. כיצד, שניים שבאו אצל כוהן, בזה בהרת כגריס ובזה כסלע, והסגירן, ובסוף השבוע היה בזה כסלע ובזה כסלע, ואין ידוע באיזה מהם פשתה -- בין בשני אנשים, בין באיש אחד -- הרי זה טהור: שאף על פי שודאי פשה הנגע בזה, הואיל ואינו ידוע איזו היא הבהרת שפשתה, הרי זה טהור, עד שייוודע באיזה נגע טימאו.

ח) [ו] משנזקק לטומאה, ספקו טמא. כיצד, שניים שבאו אצל כוהן, בזה בהרת כגריס ובזה בהרת כסלע, והסגירן, ובסוף השבוע והרי בזה כסלע ועוד ובזה כסלע ועוד -- שניהם טמאין; חזרו שניהם להיות כסלע, שהרי הלך הפשיון מאחד מהן -- הואיל ואינו ידוע איזה הוא, שניהם טמאים עד שיחזרו שניהם להיות כגריס. וזה הוא שאמרו משנזקק לטומאה, ספקו טמא.

ט) וכן מי שהייתה בו בהרת, ובה שיער לבן שקדם את הבהרת, ושיער לבן שהפכתו הבהרת, ואינו ידוע זה שקדם מזה שנהפך -- אם מתוך הסגר נסתפק לו, הרי זה טהור; ואם אחר החלט, הרי זה טמא: אף על פי שהלך שיער אחד מהן, ואינו יודע איזה הלך -- אם השיער שהיה סימן טומאה, או השיער האחר.

י) [ז] מי שבא אצל כוהן, וראהו שצריך הסגר או שהוא פטור, ועד שלא הסגירו או עד שלא פטרו, נולדו לו סימני טומאה -- הרי זה יחליט; וכן אם ראהו שיש בו סימני טומאה, וקודם שיחליטו ויאמר לו טמא אתה, הלכו להם סימני טומאה -- אם היה בתחילה או בסוף שבוע ראשון, יסגיר; ואם היה בסוף שבוע שני או לאחר הפטור, יפטור אותו.

---

הלכות טומאת צרעת פרק ז

א) מי שהייתה בו בהרת והוחלט באחד מסימני טומאה בין בתחילה בין אחר הסגר, או שהוסגר, ואחר כך פרחה הצרעת בכולו ונהפך לבן, בין שנהפך מתוך הסגר בין מתוך החלט -- הרי זה טהור; אבל אם הוסגר, ולא נולד לו סימן טומאה, ונפטר, ולאחר הפטור פרחה הצרעת בכולו -- הרי זה טמא מוחלט.

ב) הבא בתחילה, והוא כולו הפך לבן -- אם הייתה בו מחיה או שתי שערות לבנות, מחליטין אותו. אם אין שם סימן טומאה, מסגירין אותו שבוע ראשון: נולד לו שיער לבן, או מחיה -- מחליטו. לא נולד בו כלום, מסגירו שבוע שני: לא נולד סימן טומאה, הרי זה טהור -- שדין בהרת זו הגדולה, כדין הקטנה.

ג) החליטו בשיער לבן שנולד בו, והשחירו שתיהן או אחת מהן, הקצירו שתיהן או אחת מהן, נסמך השחין לשתיהן או לאחת מהן, הקיף השחין את שתיהן או את אחת מהן, או שחלקן השחין ומחית השחין והמכוה ומחית המכוה והבוהק -- הרי זה טהור. נולד לו שיער לבן אחר, או מחיה -- הרי זה טמא: מפני שבא כולו לבן בתחילה.

ד) אחד שפרחה הצרעת בכולו כאחת, ואחד שפשתה ופרחה מעט מעט עד שהלבין כולו -- אם מתוך הסגר או מתוך החלט, טהור; ואם אחר הפטור, טמא; ואם בתחילה, יסגיר.

ה) אחד שהיה כולו מראה אחד, או שהיה כולו לבן בארבעה מראות שבלובן ובארבעה של פתוך -- הכול מצטרפין, בין לטהרו בין לטמאו כמו שביארנו.

ו) [ג] הייתה בו בהרת כגריס, ובה מחיה כעדשה, והוחלט במחיה, ופרחה הצרעת בכולו, ואחר כך הלכה המחיה, או שהלכה המחיה תחילה, ואחר כך פרחה בכולו -- הרי זה טהור, ואפילו נולד לו שיער לבן. נולדה בו מחיה -- טמא, שנאמר "וביום היראות בו, בשר חי -- יטמא" (ויקרא יג,יד): והוא, שתהיה כעדשה מרובעת או יתר.

ז) הייתה בו בהרת, ובה שיער לבן, והוחלט בשיער לבן, ואחר כך פרחה בכולו -- אף על פי ששיער לבן במקומו עומד, טהור: שנאמר "וביום היראות בו, בשר חי -- יטמא" (ויקרא יג,יד) -- במחיה מיטמא זה שנהפך כולו לבן אחר החלט או אחר הסגר, ואינו מיטמא בשיער לבן.

ח) החליטו בפשיון, ואחר כך פשתה ופרחה בכולו -- טהור; ואם נראית בו מחיה, טמא. [ד] אף ראשי אברים שאינן מיטמאין משום מחיה שבתוך הבהרת, מיטמאין ומעכבין את הנהפך כולו לבן.

ט) כיצד, מוחלט או מוסגר שהלבין כולו בצרעת, חוץ מכעדשה בשר חי -- אפילו בראש אצבעו, או בראש חוטמו, וכיוצא בהן -- הרי הוא בטומאתו. וכן זה שנהפך כולו לבן, וטהר -- אם חזר בו כעדשה בשר חי, אפילו בראש אחד מן האברים -- הרי זה מוחלט.

י) נהפך כולו למראה צרעת חוץ מכעדשה, אפילו בראש אחד מן האברים שנהפך לבוהק -- הרי זה טמא מוחלט: שנאמר "והנה כיסתה הצרעת" (ויקרא יג,יג), לא הבוהק. אפילו הייתה מקצת העדשה בשר חי, ומקצתה בוהק -- הרי זה סימן טומאה.

יא) נהפך כולו למראה צרעת וטהר, ואחר כך חזר בו בשר כמראה הבוהק -- הרי זה טהור, עד שייראה בו כעדשה בשר חי: שנאמר "וביום היראות בו, בשר חי" (ויקרא יג,יד), לא בוהק. חזר בו כעדשה, מקצתה בשר חי ומקצתה בוהק -- אינו סימן טומאה, והרי הוא בטהרתו.

יב) [ה] כל טמא שפרחה הצרעת בכולו, טהר; נתגלה ממנו כעדשה בשר חי, נטמא; חזר ונתכסה בצרעת, טהר; חזר ונתגלה, נטמא: אפילו מאה פעמים. התחיל הבשר החי להתגלות, והרי הוא מוסיף והולך, והצרעת מתמעטת -- הרי זה בטומאתו, עד שתתמעט הבהרת מכגריס.

יג) [ו] כל הראוי ליטמא בנגע הבהרת, מעכב ההופך כולו לבן; וכל שאינו ראוי ליטמא בנגע הבהרת, אינו מעכב. כיצד, פרחה בכולו, אבל לא בראש ובזקן, בשחין ובמכוה המורדין, או שנשאר פחות מכעדשה בשר חי סמוך לשחין ולמכוה המורדין, ולראש ולזקן -- הרי זה טהור. חזר הראש והזקן ונקרחו, וכן אם חיו השחין והמכוה והעלו צרבת -- הרי זה טמא, עד שתפרח הצרעת בהן: שהרי הן ראויין לבהרת.

יד) היו בו שתי בהרות, אחת יש בה סימן טומאה, ואחת טהורה, ופרחה הטהורה לטמאה, ואחר כך פרחה בכולו -- הרי זה טהור: מפני שהיה מוחלט בטומאה, אף על פי שהטהורה היא שפרחה. ולא עוד, אלא אפילו היו אחת בשפתו העליונה ואחת בשפתו התחתונה, או בשתי אצבעותיו, או בשני ריסי עיניו, וכשהן נדבקין זה לזה נראין שתי הבהרות כבהרת אחת -- הואיל ופרחה בכולו, טהור.

טו) [ז] יש מראה נגעו לכוהן, ונשכר מפני שהקדים להראיתו ולא נתאחר; ויש מראה, ומפסיד. כיצד, מי שהיה מוחלט, והלכו להם סימני טומאה, ולא הספיק להראותו לכוהן עד שפרחה בכולו -- טהור; ואילו קדם והראה לכוהן, ופטרו קודם שייהפך, ונהפך אחר הפטור -- היה מוחלט, כמו שביארנו.

טז) הייתה בו בהרת, ואין בה כלום, ולא הספיק להראותו לכוהן, עד שפרחה בכולו -- הרי זה טמא, וצריך הסגר; ואילו קדם והראה לכוהן, והסגירו קודם שייהפך, ונהפך מתוך הסגר -- היה טהור, כמו שביארנו.