Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות ייבום וחליצה פרק ג

א) האומר, זה בני, או שאמר, יש לי בנים -- הרי זה נאמן; ופוטר את אשתו מן החליצה, ומן הייבום. [ב] אמר, זה אחי, או שאמר, יש לי אחים -- אינו נאמן לאסור את אשתו, ולהניחה זקוקה ליבם: שהרי זה מתכוון לאוסרה, לאחר מותו.

ב) [ג] היה מוחזק שיש לו אחים, ואמר בשעת מיתתו, אין לי אחים -- אינו נאמן; וכן אם אמר על מי שהוחזק, אין זה אחי -- אינו נאמן. לא היה מוחזק באחים, ויצא עליה קול שיש שם עדים שיעידו שיש לבעלה אחים, והעדים במדינה אחרת -- אפילו אמר הוא בשעת מיתתו, אין לי אח -- הרי זו חוששת, ותמתין עד שיבואו העדים שאמרו וישאלו.

ג) [ד] מי שזינה עם אישה, בין פנויה בין אשת איש, ונתעברה, ואמר, זה העובר ממני הוא, ואפילו היא מודה לו -- אף על פי שהוא בנו לעניין ירושה -- הרי זה ספק לעניין ייבום: כשם שזינת עימו, כך זינת עם אחר, ומאיין ייוודע הדבר שזה בנו ודאי, והרי אין לו חזקה; אלא לעולם ספק הוא, ולהחמיר דנין בו -- וחולצת, ולא מתייבמת.

ד) [ה] נאמן עד אחד להעיד ליבמה שמת בעלה, ומתייבמת על פיו; או שמת יבמה, או שניתן לבעלה בן להתירה לזר. ואפילו עבד, או אישה, או גוי מסיח לפי תומו -- מעיד במיתת היבם, כמו שמעיד לאשת איש להתירה, כמו שביארנו בהלכות גירושין. [ו] וחמש הנשים שאין מעידות זו לזו שמת בעלה, כך אין מעידין לה שמת יבמה; ודין עדות זו, כדין אותה עדות, לעניין עדים שמכחישין זה את זה במיתת היבם, ולכל דבר.

ה) [ז] שתי יבמות שבאו ממדינת הים, זו אומרת, מת בעלי, וזו אומרת, מת בעלי -- זו אסורה מפני בעלה של זו, וזו אסורה מפני בעלה של זו: שאין יבמתה נאמנת להעיד לה שמת יבמה, כמו שאמרנו.

ו) [ח] היה לאחת מהן עד שמת בעלה -- זו שיש לה העד, עומדת באיסורה: שאינה אסורה מפני בעלה, אלא מפני יבמה. וזו שאין לה עד, מותרת: שהרי העיד העד שמת יבמה; והיא נאמנת לומר, מת בעלי. [ט] לזו בנים, ולזו אין בנים -- זו שיש לה בנים, מותרת; וזו שאין לה בנים, אסורה.

ז) היה להן יבם אחר כאן, הרי זה מייבם לשתיהן. [י] מת זה היבם שייבם אותן -- אסורות להינשא לזר, כשהיו בתחילה. נתייבמו ונתגרשו, הרי אלו מותרות לזר.

ח) [יא] אף על פי שהאישה נאמנת לומר, מת בעלי, ותינשא, או תתייבם -- אין היבמה נאמנת לומר, מת יבמי, שתינשא לזר: הואיל והוא איסור לאו, שמא יהיה קל בעיניה. וכן אין היבם נאמן לומר, מת אחי שייבם את אשתו -- שמא עיניו נתן בה; ואין האישה נאמנת לומר, מתה אחותי -- שתיכנס לביתה. ואין האיש נאמן לומר, מתה אשתי -- שיישא את אחותה עד שיעידו שני עדים שמתה אחותה, ואחר כך תיכנס לביתה: שלא האמינו עד אחד אלא משום התרת עגונה, כמו שביארנו.

ט) [יב] לפיכך האישה שהלכה היא ובעלה ויבמה למדינת הים, ובאה ואמרה, מת בעלי ואחר כך מת יבמי, או שאמרה מת יבמי ואחר כך מת בעלי -- הרי זו אינה נאמנת; אבל אם הלכה היא ובעלה בלבד, ובאה ואמרה, ניתן לי יבם במדינת הים ומת, בין שאמרה מת היבם ואחר כך מת בעלי, בין שאמרה מת בעלי ואחר כך מת היבם שניתן לי -- הרי זו נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.

י) [יג] האישה שהלכה היא ובעלה ובנה למדינת הים, ובאה ואמרה, מת בעלי ואחר כך מת בני -- נאמנת, שהרי הייתה בחזקת היתר לזר. אמרה מת בני ואחר כך מת בעלי -- אינה נאמנת להתייבם, וחוששין לדבריה; וחולצת, ולא מתייבמת.

יא) [יד] הלכה היא ובעלה בלבד, ובאה ואמרה, ניתן לי בן במדינת הים, ומת ואחר כך מת בעלי -- נאמנת ומתייבמת, שהרי הייתה בחזקת היתר ליבמה בעת שהלכה. אמרה, מת בעלי ואחר כך מת הבן שניתן לי -- אינה נאמנת לפטור עצמה מן הייבום ומן החליצה, וחוששין לדבריה; וחולצת, ולא מתייבמת.

יב) [טו] במה דברים אמורים, בשהייתה פסולה לכהונה מתחילתה, כגון שהייתה גרושה או חללה, או שאמרה במערה היינו כשמתו. אבל אם אין הדבר כן, אינה חולצת -- שמא תחלוץ ויבואו עדים ויעידו שהדבר כמו שאמרה והבעל מת תחילה, ונמצאת חליצה זו אינה כלום; ותינשא לכוהן, ויראה הרואה אותה שחלצה ונישאת לכוהן, וידמה שהחלוצה מותרת לכהונה, והוא אינו יודע בעדים שבאו: לפיכך לא תחלוץ, ולא תתייבם, אלא תישאר בחזקת זקוקה כשיצאת, עד שיבואו עדים.

יג) [טז] וכן אישה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים, ובאו ואמרו לה מת בעליך -- הרי זו לא תחלוץ, ולא תתייבם לעולם, עד שייוודע אם ילדה צרתה, או לא ילדה. ולמה לא תחלוץ אחר תשעה חודשים ממיתת הבעל, ותהיה מותרת לזר על כל פנים -- שאם ילדה צרתה, הרי נפטרה זו; ואם לא ילדה, הרי נחלצה: גזירה, שמא ייוודע אחר החליצה שילדה צרתה ולד של קיימה, ונמצאת זו שאינה חליצה ותינשא לכוהן אחר שנחלצה, ויאמר הרואה שלא ידע בעדים שבאו שהחלוצה מותרת לכוהן, ויעיד שראה אותה נישאת לכהונה על פי בית דין. לפיכך אם הייתה אסורה לכהונה מתחילתה -- הרי זו חולצת לאחר תשעה, ותינשא לזר.

יד) אבל זו הצרה שהייתה עם בעלה כשמת -- תמתין תשעים יום כשאר היבמות, ותחלוץ או תתייבם; ולא תחוש לצרתה שבמדינה האחרת, הואיל ולא היה בעלה עימה במדינה.

טו) [יז] האישה שמת בעלה, והייתה לה חמות במדינת הים -- אינה חוששת שמא ילדה חמותה, וכבר ניתן לה יבם במדינה אחרת: שלא גזרו בדבר זה; אלא נעמיד אותה על חזקתה, והרי היא מותרת. והוא הדין לאישה שמת בעלה, והיה לו בן במדינה אחרת -- הרי זו מותרת לזר; ואין חוששין שמא מת הבן, אלא העמד אותה על חזקתה.

טז) [יח] יצאת חמותה מעוברת -- הרי זו חוששת, ולא תינשא לזר עד שתדע מה היה סוף עיבור חמותה, שמא נולד לה יבם, קודם מיתת הבעל.

יז) [יט] האישה שהלך בעלה ובנה למדינת הים, ובאו ואמרו לה, מת בעליך ואחר כך מת בנך, ונישאת, ואחר כך נודע שחילוף היו הדברים -- תצא, והוולד כשר; אמרו לה, מת בנך ואחר כך מת בעליך, ונתייבמה, ואחר כך נודע שחילוף היו הדברים -- תצא, והוולד שנולד לפני השמועה או לאחר השמועה ממזר.

---

הלכות ייבום וחליצה פרק ד

א) כיצד מצות חליצה, היבמה הולכת אחר יבמה למקום שהוא שם, ובאה לדיינים, והם קוראין לו ונותנין לו עצה ההוגנת לו ולה: אם עצה טובה לייבם, יועצין אותו לייבם; ואם עצה טובה לחלוץ, כגון שהייתה היא ילדה והוא זקן, או היא זקנה והוא ילד, יועצין אותו לחלוץ.

ב) וצריכין הדיינין לקבוע מקום שיישבו בו, ואחר כך תחלוץ שם בפניהם, שנאמר "ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים..." (דברים כה,ז); לא נועדו ולא קבעו מקום, אלא נקראו נקרה ונקראת היא והוא לפניהם, וחלצו -- חליצתה כשרה.

ג) ומלמדין אותה ואת היבם לקרות, עד שיהיו רגילין; ותהיה יכולה לקרות "לא אבה" (דברים כה,ז) בנשימה אחת, ואחר כך תאמר "יבמי" (שם), כדי שלא יהיה משמע דבריה, אבה יבמי. [ד] ומאחר שתהיה רגילה לקרות, אף על פי שלא קרת בנשימה אחת, אין מקפידין על זה; אבל אם אינה יכולה, מרגילין אותה עד שתדע.

ד) [ה] והחליצה -- ביום ולא בלילה, ובפני שלושה שיודעין להקרות כשורה. ואם היה אחד מן השלושה גר, פסול -- ואפילו היה אביו גר ואימו ישראלית: עד שיהיה אביו ואימו מישראל. ומצותה בחמישה, כדי לפרסם הדבר; ואותן השניים, אפילו היו עמי הארץ.

ה) [ו] כיצד חולצין, מביאין לו מנעל של עור שיש לו עקב, ואינו תפור בפשתן; ולובשו בימין, וקושר רצועותיו על רגלו; ועומד הוא והיא בבית דין, ומקרין ליבמה בלשון הקודש "מיאן יבמי..." (דברים כה,ז), ואחר כך מקרין ליבם "לא חפצתי לקחתה" (דברים כה,ח); ונועץ רגלו בארץ, והיא יושבת ופושטת ידה בבית דין, ומתרת רצועות המנעל מעל רגלו, וחולצת המנעל ומשלכת אותו לארץ; ומשיישמט רוב העקב, הותרה היבמה לזר.

ו) [ז] ואחר כך עומדת ויורקת בארץ כנגד פניו, רוק הנראה לדיינין -- שמצות חליצה שיהיו שניהן עומדין בשעת קריאה, ובשעת רקיקה; וצריכין הדיינין לראות הרוק היוצא מפיה. ואחר כך מקרין לה "ככה ייעשה לאיש, אשר לא יבנה את בית אחיו. ונקרא שמו, בישראל -- בית, חלוץ הנעל" (דברים כה,ט-י). [ח] הכול בלשון הקודש, שנאמר "ככה" בלשון הזה; וכל היושבין שם עונין אחריה חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל, שלושה פעמים.

ז) וצריך שתתכוון היבמה שתחלוץ לו, ויתכוון הוא שיחלוץ לה -- ויעשו מעשים אלו, לשמן. והסומה אינו חולץ, שנאמר "וירקה בפניו" (דברים כה,ט), ואין זה רואה הרוק.

ח) [ט] נמצא סדר חליצה כך הוא: קוראה היא תחילה "מיאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל, לא אבה יבמי" (דברים כה,ז); ואחר כך קורא הוא "לא חפצתי לקחתה" (דברים כה,ח); ואחר כך תחלוץ, ואחר כך תרוק; ואחר כך תקרא "ככה ייעשה לאיש, אשר לא יבנה את בית אחיו. ונקרא שמו, בישראל -- בית, חלוץ הנעל" (דברים כה,ט-י). [י] ואין הסדר מעכב, אלא אם לא קראה בתחילה, לא היא ולא הוא, או שרקקה ואחר כך חלצה, או שקראה ואחר כך רקקה -- חליצתה כשרה. [יא] ולמה לא תחזור ותרוק על הסדר, שמא יאמרו, רקיקה לבדה אינה כלום, ואינה פוסלת מן האחין.

ט) [יב] חלצה בלבד, ולא קראה ולא רקקה -- חליצתה כשרה; ואין צריך לומר, שחלצה וקראה ולא רקקה, או שחלצה ורקקה ולא קראה -- שחליצתה כשרה. [יג] במה דברים אמורים, בשהיו יכולין לדבר, שהרי הם ראויין לקרות. אבל אילמת או אילם, אינן חולצין; ואם חלצו, חליצתן פסולה: ואינן כחירש וחירשת שחלצו, שלא עשו כלום, לפי שהחירש והחירשת, אינן בני דעת.

י) [יד] רקקה בלבד, או שרקקה וקראה ולא חלצה -- הרי זו כחליצה פסולה. קראה היא והוא, ולא חלצה ולא רקקה -- לא עשה כלום, שנאמר "ככה ייעשה לאיש" (דברים כה,ט): המעשה שהוא החליצה, והרקיקה היא שמועיל; אבל הקריאה אינה מעכבת, ולא מועלת.

יא) [טו] חלצה ורקקה וקראת, והן יושבין או מוטין על צידיהן, או שהיה שרוך הנעל קשור על שוקו מן הארכובה ולמטה, או שחלצה בפני שלושה עמי הארץ שאינן יודעין להקרות, וכן הסומה שחלצה -- חליצתו, כשרה.

יב) [טז] חלצה בלילה, או שחלצה בפני שניים, או בפני שלושה ונמצא אחד מהן קרוב או פסול, או שהיה המנעל קשור למעלה מן הארכובה, או שהתיר הוא ושמטה היא, או שהתירה היא ושמט הוא, או שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא, או שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא, וכן קטנה שחלצה לגדול -- חליצתה פסולה.

יג) וכן אם חלצה בפני יחיד, ואפילו בינו לבינה, ובלילה -- הרי זו חליצה פסולה; אבל חירש שוטה וקטן שחלצו, וכל החולץ למי שהיא פטורה מן החליצה ומן הייבום -- אינה חליצה.

יד) [יז] יבם שרגלו הימנית חתוכה, אינו חולץ בשמאל; ואם חלצה מעל שמאלו, חליצתה פסולה. הייתה רגלו עקומה לאחור, או הפוכה על צידה, או שהיה מהלך על ראשי אצבעות רגליו -- הרי זה אינו חולץ, שהחולץ צריך לנעוץ עקבו בארץ, וזה אינו יכול; ואם חלצה למי שרגלו כך, חליצתה פסולה. [יח] ויבמה שידיה חתוכות -- חולצת לכתחילה ואפילו בשיניה, שלא נאמר וחלצה בידה.

טו) חלצה במנעל של בגד, אינה חליצה; אבל אם חלצה במנעל שאין לו עקב, או שהיה תפור בפשתן, או שהיה מנעל של שיער או של סיב או של שעם או של עץ, או שהיה מנעל גדול שאינו יכול להלך בו, או קטן שאינו חופה רוב רגלו, או מנעל פרום שאינו חופה רוב הרגל, או נפחת שאין מקבל רוב הרגל -- חליצתה פסולה.

טז) [יט] חלצה בסנדל של עץ ומחופה עור, או שהייתה קרקעיתו עור ולחייו של שיער, או שחלצה סנדל של שמאל מעל רגלו הימנית, או שלא היה המנעל שלו, או שהיה המנעל גדול שיכול להלך בו, או קטן שחופה רוב רגלו, או נפרם שחופה רוב הרגל, או נפחת שמקבל רוב הרגל -- חליצתה כשרה.

יז) [כ] סנדל המוסגר והמוחלט, ושל עבודה זרה שמניחין אותו ברגלי הצורה -- לא תחלוץ בו; ואם חלצה, חליצתה כשרה -- ואף על פי שהוא אסור בהניה. אבל סנדל של תקרובת עבודה זרה, ושל עיר הנידחת, או שנעשה למת שייקבר בו -- אם חלצה בו, חליצתה פסולה: שהרי אינו עומד להלך בו.

יח) [כא] קרעה המנעל מעל רגלו, או ששרפתהו, או שהיה לבוש שני מנעלין וחלצה העליון, אף על פי שקרעה התחתון עד שנתגלתה רגלו -- הרי זו חליצה פסולה.

יט) [כב] יבמה שאכלה שום וגרגיר וכיוצא בהן מדברים שמזיבין את הרוק, והיה הרוק זב מפיה -- אינו כלום, עד שיהיה הרוק מעצמו. [כג] רקקה דם, או שהיה שותת מפיה -- אינו כלום; אם מצצה ורקקה, כשר, שאי אפשר לדם שנמצץ, בלא ציחצוחי רוק. רקקה וקלטתו הרוח קודם שיגיע לכנגד פניו, כגון שהייתה ארוכה והוא קצר -- אינו כלום; ואם אחר שהגיע לנגד פניו, אף על פי שלא הגיע לארץ -- כשר. וכן אם לא ראו הדיינין הרוק כשיצא מפיה, כשר.

כ) [כד] חליצה מוטעית, פסולה. כיצד, כגון שאמרו לו, חלוץ לה ובכך אתה כונסה, או שאמרו לו, חלוץ לה שזו מצוה היא ואינה מפסדת עליך כלום, ואם רצית אחר כך לייבם תייבם, וכיוצא בדברים אלו. אבל אם הטעוהו ואמרו לו, חלוץ לה על מנת שתיתן לך מאתיים זוז, או על תנאי כך וכך -- אף על פי שלא נתנה ולא נתקיים התנאי, חליצתה כשרה: שהרי נתכוון לחלוץ לה.

כא) [כה] המוסר מודעה על החליצה, חליצתו פסולה; לפיכך ראוי לדיינין לומר לו לבטל המודעה כדרך שעושין בגט. לחצוהו ישראל והכוהו עד שחלץ -- אם כדין עשו, חליצתו כשרה; ואם שלא כדין כגון שטעו או שהיו הדיוטות, חליצתו פסולה. ואם הגויים אנסוהו מעצמן -- אם היה הדין נותן שיחלוץ, חליצתו פסולה; ואם שלא כדין, אינה חליצה.

כב) [כו] כל מקום שאמרנו אינה חליצה, או לא עשה כלום, או אינה כלום -- הרי היא כאילו לא נחלצה לו, ולא נאסרו עליו קרובותיה, ולא נפסלה מן הכהונה, ומותרת להתייבם. וכל מקום שאמרנו חליצתה פסולה -- נאסרו עליו קרובותיה, ונפסלה מן הכהונה, ונאסרה על האחין, ואינה מתייבמת; ואינה מותרת להינשא לזר, עד שתחלוץ חליצה כשרה. [כז] עברה ונישאת -- הרי זה חולץ לה חליצה כשרה, והיא תחת בעלה; ואין מוציאין אותה מידו.

כג) [כח] יבמה שגדלה בין האחים -- הרי זו מותרת להתייבם, ואין חוששין לה שמא חלצה לאחד מהן בינו לבינה, ונפסלה עליהן. אבל אם ראינוה שחלצה נעלו של אחד מהן -- נפסלה, שמא נתכוונה לחליצה; וצריכה חליצה כשרה, להתירה לזר.

כד) [כט] גט חליצה שאנו כותבין -- אינו אלא מעשה בית דין, כדי שיהיה בידה ראיה שנחלצה. ואין הדיינין חולצין, אלא אם כן מכירין; לפיכך מי שראו זאת שנחלצה, כותבין לה גט חליצה, אף על פי שאינן מכירין שזו היא אשת פלוני, ושזה שחלץ לה אחיו הוא -- שהרי הדיינין שחלצה בפניהם הכירו זה, ואחר כך חלצה.

כה) וזהו נוסח גט חליצה שנהגו בו העם: [ל] ביום פלוני כך וכך לירח פלוני שנת כך וכך למנין פלוני למניאנא די רגילנא לממני ביה במקום פלוני, אנחנא דייני דמקצתנא חתימין לתתא, במותב תלתא כחדא הוינא יתבין בבי דינא, וסליקת לקדמנא פלונית בת פלוני ארמלת פלוני, ואקריבת לקדמנא גוברא חד די שמיה פלוני בן פלוני, וכן אמרה לנא פלונית דא. פלוני בר פלוני דנא אחוהי דפלוני מאבוהי הוא דהוינא נסיבנא ליה, ושכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק, ובר וברת ירית ומחסין ומוקים שמא בישראל לא שבק. והדין פלוני אחוהי חזי ליבומי יתי. כען רבנן אימרו ליה אי צבי ליבומי יתי ייבם, ואי לא יטלע לי קדמיכון רגליה דימינא ואשרי סיניה מעל רגליה וארוק באנפוהי. ואשתמודענוהי לפלוני דנא דאחוהי דפלוני מיתנא מאבוהי הוא, ואמרנא ליה אי צבית ליבומי יתה יבם, ואי לא אטלע לה קדמנא רגלך דימינא ותשרי סינך מעל רגלך ותרוק באנפך. ועני ואמר לית אנא צבי ליבומי יתה. מיד אקרינוהא לפלונית דא מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי. ואף להאיי פלוני אקרינא ליה לא חפצתי לקחתה, ואטלע לה רגליה דימינא ושרת סיניה מעל רגליה ורקת באנפוהי רוקא דאתחזי לנא מפומה על ארעא. ותוב אקרינוהא ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל. ואנחנא דייני וכל דהוו יתבין קדמנא ענינא בתרה חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל תלתא זמני. ומדאתעביד עובדא דא קדמנא שרינוהא לפלונית דא למהך להתנסבא לכל מאן דתצבי, ואנש לא ימחא בידה מן יומא דנן ולעלם. ובעת מיננא פלונית דא גטא דחליצותא דא, וכתבנא ויהבנא לה לזכו כדת משה וישראל.

כו) [לא] ומעידין עליו שלושה, או שניים מן השלושה, או שניים שראו החליצה אף על פי שאינן הדיינין שחלצה בפניהם, כמו שביארנו; ואפילו אישה, ואפילו עבד, או קטן שהוא מכיר ונבון -- נאמנין לומר, זה הוא פלוני וזו היא יבמתו, וחולצין על פיהן: וכן בשאר עדייות של תורה, בין לעדות ממון בין לעדות איסור -- שזה דבר העשוי להיגלות הוא; ואפשר לידע אמיתת הדבר שלא מפיהן, כעניין שביארנו בסוף הלכות גירושין.

כז) ואם רצה היבם לייבם, מקדש ומייבם; וכותב לה כתובה, כמו שהודענו. וזה הוא נוסח כתובת יבמין שנהגו בו העם: [לב] ביום פלוני כך וכך לירח פלוני שנת כך וכך למנין פלוני למניאנא די רגילנא לממני ביה במקום פלוני, איך פלוני בן פלוני אתא לקדמנא וכן אמר לנא. דפלוני בן פלוני אחי דמן אבא שכיב, וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ובר וברת ומורית ומחסין ומוקים שמא בישראל לא שבק, ושבק אתתא ההיא דשמה פלונית בת פלוני, וחאזי לי מן אוריתא ליבומי יתה כדכתיב בספר אוריתא דמשה יבמה יבוא עליה. וצביאת פלונית דא ואתיבמת לפלוני בר פלוני יבמה לאוקומי שמא בישראל כדכתיב והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל. וכתב לה פלוני יבמה לפלונית יבמתיה כסף זוזי מאתן דחאזו לה דהוו כתיבין לה בכתובתה דכתב לה בעלה קדמאה, ואוסף לה מדילה כך וכך. ודא נדוניא דהנעלת ליה... כשאר טופסי כתובות. טופס הכתובה: [לג] ביום פלוני לירח פלוני שנת כך וכך למניאנא די רגילנא לממני ביה במאתא פלונית דעל נהרא פלוני מותבה, איך פלוני בן פלוני אמר לה לפלונית בת פלוני בתולתא כלתא הוי לי לאנתו כדת משה וישראל, ואנא במימרא דשמיא אפלח ואייקר ואסובר ואזון ואפרנס ואכסי יתיכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומייקרין ומסוברין וזנין ומפרנסין ומכסין ית נשיהון בקשוט, ויהבנא ליכי מוהרי בתוליכי כסף זוזי מאתן דאנון מזוזי כספא טבא עשרין זוזין וחמשה זוזי דחאזו ליכי ומזוניכי וכסותיכי וספוקיכי ומעל עליכי כאורח כל ארעא. וצביאת כלתא פלונית דא והות ליה לאנתו. ורצה והוסיף לה תוספת על עיקר כתובתה עד משלם כך וכך, ודא נדוניא דהנעלת לה כך וכך, הכל נתקבל חתן זה ובא לידו ונעשה ברשותו וזקף הכל על עצמו במלוה ורשו. וכן אמר לנא חתנא דנן אחריות כתובה דא כולה עיקר ונדוניא ותוספת עם שאר תנאיי כתובה קבלית עלאי ועל ירתאי בתראי ועל כל שפר ארג נכסין וקנינין דאית לי תחות כל שמיא, דקניתי ודעתיד אנא למקני, מקרקעי ומטלטלי, מטלטלי אגב מקרקעי, כלהון יהון אחראין וערבאין לכתובה דא כולה עיקר ונדוניא ותוספת לאתפרעא מנהון בחיי ובתר מותי ואפלו מגלימא דאכתפאי, וקנינו מפלוני דנן על כל מאי דכתיב ומפרש לעיל קנין שלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי, אלא כחומר חוזק כל שטרי כתובות הנוהגות בישראל וכהוגן וכתקון רבותינו ז"ל. וחתמנו על שטר כתובה דא בזמן הנזכר למעלה והכל שריר ובריר וקיים.

כח) [לד] ואם הייתה כתובת אלמנה, כותב פלונית ארמלתא; ואם הייתה כתובת גרושה, כותב פלונית הגרושה -- כדי שלא ייכשל בה כוהן. וכותב ויהבנא ליכי מהריכי כסף זוזי מאה דאנון מזוזי כספא טבא תריסר זוזי ופלג זוזא דחאזו ליכי.

כט) [לה] כשכותבין גט יבמין, או כתובת יבמין -- משרטט מקום הפסוקים, שאסור לכתוב שלוש תיבות בלא שרטוט. ויבמה שחלצה, מותרת להינשא ביום חליצתה, שהרי אינה חולצת, עד שתשלים תשעים יום.

---

הלכות ייבום וחליצה פרק ה

א) היבמה שנתן לה היבם גט כריתות -- פסלה, ופסל את צרותיה, עליו, ועל שאר האחין: שהרי נעשה כמי שחלץ לה. ואין הגט מועיל ביבמה אלא מדבריהם, הואיל והגט מגרש אשת איש. וכל גט שפוסל אשתו מן הכהונה, פוסל את יבמתו; ואינה ניתרת לזר, עד שיחלוץ לה.

ב) המאמר -- אף על פי שאינו קונה ביבמה קניין גמור, ואינה נעשית בו אשת איש גמורה -- צריכה ממנו גט, ואינה ניתרת לזר אלא בחליצה. [ג] כיצד, העושה מאמר ביבמתו, ולא רצה לבעול -- צריך לכתוב לה גט, שהרי נתקדשה לו; וצריך לחלוץ לה, כדי להתירה לזר: שאין היבמה ניתרת לזר אלא אחר בעילת היבם, או אחר חליצה; אבל הגט פוסלה לייבום, ואינו מתירה לזר, והמאמר אינו קונה בה קניין גמור, כבעילה.

ג) [ד] נתן מאמר ליבמתו, וחזר ונתן גט למאמרו -- מה שעשה, הרי ביטלו והותרה. וייראה לי, שלא הותרה אלא לאחיו; אבל זה שנתן הגט, נאסרה עליו. [ה] נתן גט לזיקתו, ולא למאמרו -- פסלה עליו ועל שאר האחין, כמו שביארנו; וצריכה גט למאמרו וחליצה, להתירה לזר.

ד) [ו] המאמר שניתן ליבמה תחילה, ולא קדמו דבר אחר, ולא נעשה אחריו דבר אחר, אלא אם בעל אותה זה שנתן לה המאמר -- הוא הנקרא מאמר כשר. ואם קדמו גט או חליצה, בין מיבם זה בין מיבם אחר, בין בה בין בצרתה, וכן אם קדמתו בעילה בצרתה, בין ממנו בין מאחיו, או שנעשה אחריו גט או חליצה, בין בה בין בצרתה, בין ממנו בין מאחיו, או שבעל או נתן מאמר אחר לצרתה, בין הוא בין אחיו, או שנתן לה אחיו מאמר אחר או בעלה -- הרי זה נקרא מאמר פסול, בין המאמר שקדמוהו המעשים האלו בין המאמר שנתאחרו אחריו.

ה) [ז] כיצד, נתן גט או חלץ ליבמתו, וחזר ונתן מאמר לה או לצרתה, בין הוא בין אחיו, או שבא על יבמתו או נתן לה מאמר, וחזר ונתן מאמר אחר לצרתה, בין הוא בין אחיו, או שנתן מאמר ליבמתו, וחזר אחיו ונתן לה מאמר אחר או בעלה -- הרי זה מאמר פסול, בין המאמר הראשון בין המאמר האחרון.

ו) [ח] נמצאת למד, שהמאמר בין שקדמו מאמר אחר, או גט, או חליצה, או בעילה, בין שקדם המאמר לאחד מאלו -- הרי זה מאמר פסול: חוץ מן הנותן מאמר, ובעל לבעלת המאמר -- שזו היא כהלכתה.

ז) [ט] הבעילה שבועל היבם את יבמתו תחילה, או אחר מאמרו בה, ולא קדמה דבר אחר -- נקראת בעילה כשרה. ואם קדמה מאמר מאחיו, או גט בין ממנו בין מאחיו, בין בה בין בצרתה, או אם קדמה מאמר בצרתה, בין ממנו בין מאחיו -- הרי זו נקראת בעילה פסולה.

ח) [י] החליצה שחולץ היבם ליבמתו תחילה, אם לא קדמה דבר אחר -- נקראת חליצה מעולה. ואם קדמה גט או מאמר, בין מיבם זה בין מאחיו, בין בה בין בצרתה -- הרי זו נקראת חליצה פחותה.

ט) [יא] יבמות רבות הבאות מבית אחד, כיון שנבעלה אחת מהן בעילה כשרה, או נחלצה חליצה מעולה -- הותרו הכול, ונסתלקה זיקת הייבום מעליהן. ואם נבעלה אחת מהן בעילה פסולה, או נתן לה מאמר פסול -- נאסרו כולן לייבום; וצריכה גט זו שנבעלה, או שנתן לה המאמר, וצריכה אחת מהן חליצה להתירן לזר, שאין זיקת הייבום מסתלקת בבעילה פסולה.

י) [יב] נחלצה אחת מהן חליצה פחותה -- הותרה להינשא לזר זו שנחלצה; אבל צרתה אסורה עד שתחלוץ גם היא, או עד שיחלצו כל האחין לראשונה שנחלצה החליצה הפחותה: שאין חליצה פחותה מסלקת זיקת הייבום מבית זה עד שתחזור על כל האחין, או עד שתחלוץ כל אחת מהן.

יא) [יג] כל יבמה שנבעלה ליבמה, בין בעילה כשרה בין בעילה פסולה, ואפילו בעלה אחר שחלץ לה, בין הוא בין אחיו, בין לשם אישות בין לשם יבמות, ואפילו בעל צרתה אחר שבעל בעילה כשרה, בין הוא בין אחיו -- הרי זו צריכה גט, שהרי נעשת אשת איש בבעילה.

יב) וכן כל יבמה שניתן לה מאמר, בין מאמר כשר בין מאמר פסול -- הרי זו צריכה גט מפני המאמר, כמו שביארנו; ואחר כך יסור איסור המאמר.

יג) [יד] כבר ביארנו שהגט אינו דוחה היבמה דחייה גמורה, וכן המאמר אינו קונה בה קניין גמור; אבל הבעילה, קונה קניין גמור, והחליצה, דוחה אותה דחייה גמורה. לפיכך גט אחר גט ביבמה, או מאמר אחר מאמר -- מועיל; אבל בעילה אחר בעילה, וחליצה אחר חליצה -- אין האחרונה מועלת כלום. וכן גט או חליצה אחר הבעילה, אינה כלום.

יד) [טו] כיצד, יבם שנתן גט ליבמתו, וחזר ונתן גט לצרתה -- הרי זה אסור בקרובות שתיהן. וכן שני יבמין שנתנו שני גיטין ליבמה אחת, זה אחר זה -- הרי זו כגרושה לשניהן, ושניהן אסורין בקרובותיה; ואחד מהן חולץ. וכן אם נתן גט ליבמתו, ונתן אחיו גט לצרתה -- כל אחד אסור בקרובות זו שנתן לה הגט; וכן אם נתנו מאמר אחר מאמר, כמו שביארנו.

טו) אבל היבם שחלץ ליבמתו, וחזר וחלץ לצרתה, בין הוא בין אחיו, וכן שני יבמין שחלצו זה אחר זה ליבמה אחת -- אין חליצה האחרונה כלום, ואין החולץ אותה אסור בקרובותיה, שזה כחולץ לשאר הנשים, שאין לו עליה זיקה.

טז) וכן הבועל יבמתו, וחזר בין הוא בין אחיו וחלץ לה או לצרתה -- אין חליצה זו כלום; וכן אם חזר אחיו ונתן גט לה או לצרתה, אינו כלום. חזר אחיו ונתן לה מאמר, או בעל -- לא עשה כלום: מאחר שבעל אחיו תחילה, קנה קניין גמור; ואין הקידושין תופסין באשת איש. אבל אם נתן מאמר לצרתה, או בעל צרתה -- צריכה גט ממנו, כמו שביארנו.

יז) שני יבמין שייבמו שתי יבמות הבאות מבית אחד, ולא נודע מי ייבם תחילה -- שניהן יוציאו בגט; ויותרו לזרים, ואסורות ליבמין. לפיכך ראובן שהיה בירושלים, ולו שתי נשים, אחת בעכו ואחת בצור, ושמעון אחיו בעכו ולוי אחיו בצור, ושמעו שמת ראובן -- הדין נותן שלא ייבם אחד מהן עד שיידע מה עשה אחיו, שמא קדם וייבם. קדם אחד מהן, וייבם -- אין מוציאין מידו עד שייוודע שאחיו ייבם תחילה. רצה האחד לחלוץ, קודם שיידע מה עשה אחיו -- אין מונעין אותו.

יח) יבם קטן בן תשע שנים ויום אחד -- ביאתו כמאמר מן הגדול, שאינו קניין גמור. ומאמר בן תשע שנים ויום אחד -- אם נתנו תחילה, מועיל והרי הוא פוסל בו על הגדול; אבל אם נתנו בסוף, אינו כלום. וגיטו וחליצתו אינם כלום, בין בתחילה בין בסוף.

יט) כיצד, בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו, או שנתן לה מאמר תחילה -- פסלה על שאר האחים. אבל אם עשה הגדול מאמר ביבמתו, וחזר בן תשע שנים ויום אחד ונתן לה או לצרתה מאמר -- לא עשה כלום, ולא פסלה על אחיו הגדול; חזר בן תשע שנים ויום אחד ובא עליה או על צרתה, אחר מאמר אחיו הגדול -- פסלה על הגדול: כשני גדולים שעשו מאמר אחר מאמר, כמו שביארנו.

כ) בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו, וחזר אחיו הגדול ובא עליה, או חלץ, או נתן גט לה או לצרתה -- הרי זו פסולה על הקטן; וכן אם חזר הקטן ובא על צרתה, או בא אחיו האחר שהוא בן תשע שנים ויום אחד עליה או על צרתה -- נפסלה עליו, כדין מאמר ומאמר.

כא) בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו, והגדיל ולא בא עליה משהגדיל -- צריכה גט, וחליצה: גט, מפני ביאתו שהיא כמאמר; וחליצה להתירה לזר, שהרי לא נבעלה בעילה שקונה קניין גמור. ואם בא עליה משהגדיל, הרי זו צריכה גט בלבד. [כב] ואחד בן תשע שנים ויום אחד, ואחד בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות ולא נולדו בו סימני סריס, כמו שביארנו בתחילת הספר.

כב) [כג] קטנה שראויה למאן, והחירשת -- אף על פי שקידושי שתיהן מדברי סופרים, כמו שביארנו -- שני מיני קידושין הן: קטנה -- יש לה קידושין, כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר; וקידושיה, תלויין עד שתגדיל. וחירשת -- תיקנו לה נישואין, כדי שלא תישאר פנויה לעולם. לפיכך אם היו כל היבמות הבאות מבית אחד קטנות או חירשות -- ביאתה של אחת מהן, פוטרת את כולן. [כד] הייתה אחת חירשת ואחת קטנה -- אין ביאת אחת מהן, פוטרת צרתה. וכיצד תקנתן, מלמדין את הקטנה שתמאן, וכונס את החירשת; ואם רצה לגרשה, כותב לה גט אחר שיבוא עליה, ותותר לזר.

כג) [כה] הייתה אחת פיקחת ואחת חירשת -- ביאת הפיקחת או חליצתה, פוטרת את החירשת; ואין ביאת החירשת, פוטרת את הפיקחת, שאין קידושיה, אלא מדבריהם. וכן גדולה וקטנה -- ביאת הגדולה או חליצתה, פוטרת את הקטנה; ואין ביאת הקטנה, פוטרת את הגדולה.

כד) [כו] היו שתיהן קטנות הראויות למאן, ובא היבם על אחת מהן, וחזר ובא הוא או אחיו על השנייה -- לא פסל את הראשונה; אבל מלמדין את השנייה שתמאן, ויקיים זה יבמתו הקטנה שנבעלה תחילה.

כה) [כז] וכן הדין בקטנה וחירשת, שבא היבם תחילה על הקטנה, וחזר ובא הוא או אחיו על החירשת -- לא פסל את הקטנה; והחירשת, צריכה גט: שביאת הקטנה מעולה מביאת החירשת, שהקטנה ראויה לאחר זמן. לפיכך יקיים הקטנה, שנבעלה תחילה. [כח] בא היבם תחילה על החירשת, וחזר ובא הוא או אחיו על הקטנה -- פסל את החירשת; ומלמדין את הקטנה שתמאן, והחירשת יוצאה בגט.

כו) [כט] היו אחת פיקחת ואחת חירשת, בא היבם על הפיקחת, וחזר ובא הוא או אחיו על החירשת -- לא פסל את הפיקחת; והחירשת, צריכה גט. בא היבם על החירשת, וחזר הוא או אחיו ובא על הפיקחת -- פסל את החירשת, והחירשת יוצאה בגט; והפיקחת, בגט וחליצה.

כז) [ל] היו גדולה וקטנה, בא על הגדולה, וחזר הוא או אחיו ובא על הקטנה -- לא פסל את הגדולה; ומלמדין את הקטנה שתמאן. בא על הקטנה, וחזר ובא הוא או אחיו על הגדולה -- מלמדין את הקטנה שתמאן; ויקיים הגדולה, שבעילתה קונה קניין גמור.