Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות קרבן פסח פרק ט

א) הפסח אינו נאכל אלא בחבורה אחת, ואין מוציאין ממנו מן החבורה שייאכל בה. והמוציא ממנו כזית בשר מחבורה לחבורה בלילי חמישה עשר -- לוקה, שנאמר "לא תוציא מן הבית מן הבשר, חוצה" (שמות יב,מו): והוא שיניחנו בחוץ -- שהוצאה כתובה בו, כשבת; לפיכך צריך עקירה והנחה, כהוצאת שבת. ואין מוציא אחר מוציא בפסח -- שכיון שהוציאו הראשון, נפסל.

ב) מן האגף ולפנים, כלפנים; מן האגף ולחוץ, כלחוץ; והאגף עצמו, שהוא עובי הפתח -- כלחוץ. החלונות ועובי הכתלים, כלפנים; הגגים והעלייות, אינם בכלל הבית.

ג) [ב] בשר הפסח שיצא חוץ לחבורתו, בין בזדון בין בשגגה -- נאסר באכילה; והרי הוא כבשר קודשי קודשים שיצא חוץ לעזרה, או בשר קודשים קלים שיצא חוץ לחומת ירושלים -- שהכול כטריפה, ולוקין על אכילתו כמו שביארנו במעשה הקרבנות.

ד) אבר שיצא מקצתו -- חותך הבשר ויורד עד שמגיע לעצם, וקולף את הבשר: כל שבפנים ייאכל, וכל שבחוץ יישרף. כשהוא מגיע לעצם, חותך בקופיץ, אם היה שאר קודשים; ואם היה פסח שאסור לשבור בו עצם, קולף עד הפרק, ומפרק האבר שיצא מקצתו מן הפרק, ומשליכו לחוץ.

ה) [ג] שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד -- צריכה כל חבורה מהן לעשות לה היקף, שנאמר "מן הבשר, חוצה" (שמות יב,מו): מפי השמועה למדו, שצריך ליתן לו חוצה למקום אכילתו. ואלו הופכין את פניהם הילך ואוכלין, ואלו הופכין את פניהם הילך ואוכלין -- כדי שלא יהו מעורבבין.

ו) [ד] היה המים שמוזגין בו יינם באמצע הבית, בין שתי החבורות -- כשהשמש עומד למזוג, קופץ את פיו ומחזיר את פניו, עד שמגיע אצל חבורתו, ואחר כך אוכל מה שבפיו: שאסור לאכול בשתי חבורות. ומותר לכלה להחזיר פניה מפני חבורתה, ואוכלת -- מפני שהיא בושה לאכול בפניהם.

ז) [ה] שתי חבורות שנפרצה מחיצה מביניהן, אינן אוכלין; וכן אם הייתה חבורה אחת, ונעשית מחיצה ביניהם -- אינן אוכלין, עד שתסתלק: שאין הפסח נאכל בשתי חבורות, ואין נעקרין מחבורה לחבורה.

ח) [ו] בני חבורה שנכנסו שלושה מהם או יתר לאכול פסחן, ולא באו שאר בני חבורה -- אם נכנסו בשעה שדרך בני אדם לאכול הפסחים, וחזר המעורר לכולם על השאר ולא באו -- הרי אלו שנכנסו אוכלין עד שישבעו, ואין ממתינים לשאר. ואפילו באו המתאחרין אחר כך, ומצאו אלו השלושה שאכלו הכול -- אינן משלמים להם דמי חלקם; אבל אם נכנסו שניים בלבד, הרי אלו ממתינים.

ט) במה דברים אמורים, בשעת כניסתם לאכול. אבל בעת שנפטרין, אין אדם צריך להמתין לחברו; אפילו גמר אחד בלבד מלאכול -- ייצא, ואינו צריך להמתין.

י) [ז] המאכיל כזית מן הפסח, בין מפסח ראשון בין מפסח שני, למשומד לעבודה זרה, או לגר תושב או שכיר -- הרי זה עובר בלא תעשה; ואינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות. ו"בן נכר" (שמות יב,מג) האמור בתורה, זה העובד אל נכר; ואין מאכילין ממנו לגוי, אפילו גר תושב או שכיר -- שנאמר "תשוב ושכיר, לא יאכל בו" (שמות יב,מה).

יא) [ח] ערל שאכל כזית מבשר הפסח -- לוקה, שנאמר "וכל ערל, לא יאכל בו" (שמות יב,מח): בו הוא, שאינו אוכל; אבל אוכל הוא מצה ומרור. וכן מותר להאכיל מצה ומרור לגר תושב, ולשכיר.

יב) [ט] כשם שמילת בניו ועבדיו מעכבת אותו מלשחוט הפסח -- כך מעכבת אותו מלאכול, שנאמר "ומלת אותו, אז יאכל בו" (שמות יב,מד). כיצד, קנה עבד אחר שנשחט הפסח, או שהיה לו בן שלא הגיע זמנו להימול אלא אחר שחיטת הפסח -- הרי זה אסור לאכול, עד שימול אותן.

יג) וכיצד יהיה הבן ראוי למילה אחר שחיטת הפסח, ולא יהיה ראוי קודם שחיטה -- כגון שחלצתו חמה שצריך שבעת ימים מעת לעת מיום הבראתו, וכגון שכאבה עינו ונרפאת אחר שחיטה, או שהיה טומטום ונקרע אחר שחיטת הפסח ונמצא זכר.

---

הלכות קרבן פסח פרק י

א) השובר עצם בפסח טהור -- הרי זה לוקה, שנאמר "ועצם, לא תשברו בו" (שמות יב,מו); וכן נאמר בפסח שני, "ועצם, לא ישברו בו" (במדבר ט,יב). אבל פסח שבא בטומאה -- אם שבר בו עצם, אינו לוקה: מפי השמועה למדו "לא תשברו בו" -- בטהור, ולא בטמא.

ב) אחד השובר את העצם בלילי חמישה עשר, או ששבר בו עצם מבעוד יום, או ששבר אחר כמה ימים -- הרי זה לוקה; [ב] לפיכך שורפין עצמות הפסח בכלל הנותר מבשרו, כדי שלא יבואו בהן לידי תקלה.

ג) אין חייבין אלא על שבירת עצם שיש עליו כזית בשר, או שיש בו מוח; אבל עצם שאין בו מוח, ושאין עליו כזית בשר -- אינו חייב על שבירתו. היה עליו כזית בשר, ושבר העצם שלא במקום הבשר -- חייב, אף על פי שהמקום ששבר פנוי מבשר. [ד] השובר אחר השובר בעצם אחד, לוקה. [ה] השורף עצמות והמחתך גידים, אינו חייב משום שבירת עצם.

ד) [ו] פסח שהוא נא או מבושל, ושבר בו את העצם -- לוקה: אפילו נפסל בטומאה ויציאה וכיוצא בהם, יש בו איסור שבירת העצם. במה דברים אמורים, בשהייתה לו שעת הכושר, ונפסל; אבל אם לא הייתה לו שעת הכושר, כגון שנתפגל במחשבת הזמן או במחשבת שינוי השם -- אין בו משום שבירת העצם. [ז] שבר עצם האליה -- אינו לוקה, שהרי אינו ראוי לאכילה.

ה) [ח] הסחוסחים שהם כמו עצמים רכים, הרי אלו מותרין לאוכלן. [ט] היה גדי קטן ורך, שעצמותיו רכים -- לא יאכל אותם, שזה שובר עצם; ואם אכל, לוקה -- שאחד השובר עצם קשה, או עצם רך. זה הכלל, כל שנאכל בשור הגדול אחר שיתבשל, הוא שמותר לאכול כנגדו מן הגדי הרך אחר צלייתו, כגון ראשי כנפיים והסחוסחין.

ו) [י] גידין הרכין שסופן להקשות -- אף על פי שהן ראויין לאכילה עתה, ונאכלין בפסח -- אין נמנין עליהם. ונמנין על מוח שבראש, מפני שיכול להוציאו בלא שבירת עצם; ואין נמנין על מוח שבקולית, והוא העצם הסתום משני ראשיו -- שהרי אינו יכול להוציאו אלא בשבירת העצם.

ז) [יא] כשאדם אוכל את הפסח, חותך הבשר ואוכל, וחותך העצמות מן הפרק, ומפרקן אם רצה; וכשיגיע לגיד הנשה, מוציאו, ומניחו עם שאר הגידים והעצמות והקרומות, שיוצאין בשעת אכילה -- שאין מנקין אותו כשאר הבשר, ואין מחתכין אותו, אלא צולין אותו שלם. ואם חתכו חתיכות חתיכות, כשר -- והוא, שלא יחסר אבר.

ח) צריך אדם להשתדל שלא ישאיר מבשר הפסח עד בוקר, שנאמר "לא תותירו ממנו, עד בוקר" (שמות יב,י); וכן בשני נאמר, "לא ישאירו ממנו, עד בוקר" (במדבר ט,יב). ואם השאיר ממנו, בין בראשון בין בשני -- עובר בלא תעשה; ואינו לוקה על לאו זה -- שהרי ניתק לעשה, שנאמר "והנותר ממנו... באש תשרופו" (שמות יב,י).

ט) [יב] כשמקריבין את הפסח בראשון, מקריבין עימו שלמים ביום ארבעה עשר -- מן הבקר או מן הצאן, גדולים או קטנים, זכרים או נקבות, ככל זבחי השלמים. וזו היא הנקראת חגיגת ארבעה עשר; ועל זה נאמר בתורה, "וזבחת פסח, לה' אלוהיך -- צאן ובקר" (דברים טז,ב).

י) אימתיי מביאין עימו חגיגה זו, בזמן שהוא בא בחול ובטהרה ובמועט; אבל אם חל יום ארבעה עשר להיות בשבת, או שבא הפסח בטומאה, או שהיו הפסחים מרובים -- אין מביאין עימו חגיגה, ואין מקריבין אלא הפסחים בלבד.

יא) [יג] חגיגת ארבעה עשר -- רשות, ואינה חובה; והיא נאכלת לשני ימים ולילה אחד, ככל זבחי שלמים. ואסור להניח מבשר חגיגת ארבעה עשר ליום השלישי, שנאמר "ולא ילין מן הבשר, אשר תזבח בערב ביום הראשון -- לבוקר" (דברים טז,ד); מפי השמועה למדו שזו אזהרה למניח בשר חגיגת ארבעה עשר ליום שישה עשר -- שנאמר "לבוקר", עד בוקר של יום השני. והמותיר, אינו לוקה; אלא יישרף הנותר ממנה, כשאר הנותרים.

יב) [יד] בשר חגיגה שעלה עם הפסח על השולחן, וכל התבשילין העולים עימו על השולחן -- מתבערין עימו, ואינם נאכלים אלא עד חצות כפסח עצמו: גזירה, מפני התערובת.

יג) [טו] מה בין פסח ראשון, לפסח שני -- הראשון אסור בחמץ בבל ייראה ובל יימצא, ואינו נשחט על חמץ, ואין מוציאין ממנו חוץ לחבורה, וטעון הלל באכילתו, ומביאין עימו חגיגה, ואפשר שיבוא בטומאה אם נטמא רוב הקהל טומאת מת כמו שביארנו.

יד) אבל פסח שני -- חמץ ומצה עימו בבית, ואינו טעון הלל באכילתו, ומוציאין אותו חוץ לחבורתו, ואין מביאין עימו חגיגה, ואינו בא בטומאה. ושניהם דוחין את השבת, וטעונין הלל בעשייתם, ונאכלין צלי בבית אחד על מצה ומרור, ואין מותירין מהם, ואין שוברין בהם את העצם.

טו) ולמה לא ישווה השני לראשון לכל הדברים, מאחר שנאמר "ככל חוקת הפסח, יעשו אותו" (במדבר ט,יב) -- לפי שפירש בו מקצת חוקי הפסח, ללמד שאינו שווה לראשון אלא בדברים שנתפרשו בו; והן המצוות שבגופו, והם "חוקת הפסח" שכלל. זה שנאמר במצריים שיילקח הפסח מבעשור, ושהוא טעון הגעת דם באגודת איזוב למשקוף ולשתי המזוזות, ושייאכל בחיפזון -- אין אותם הדברים נוהגים לדורות, ולא נעשו אלא בפסח מצריים בלבד.

---

הלכות חגיגה

הלכות חגיגה. יש בכללן שש מצוות -- ארבע מצוות עשה, ושתיים מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) להיראות את פני ה'; (ב) לחוג בשלושה רגלים; (ג) לשמוח ברגלים; (ד) שלא ייראה ריקם; (ה) שלא יעזוב לוי מלשמחו וליתן לו מתנותיו ברגלים; (ו) להקהיל את העם בחג הסוכות במוצאי שמיטה. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.

---

הלכות חגיגה פרק א

א) שלוש מצוות עשה נצטוו ישראל בכל רגל משלושה רגלים, ואלו הן: הראייה, שנאמר "ייראה כל זכורך" (שמות כג,יז); והחגיגה, שנאמר "תחוג לה' אלוהיך" (דברים טז,טו); והשמחה, שנאמר "ושמחת, בחגך" (דברים טז,יד).

ב) הראייה האמורה בתורה -- היא שיראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון של חג, ויביא עימו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה. ומי שבא לעזרה ביום ראשון, ולא הביא עולה -- לא דייו שלא עשה מצות עשה, אלא עבר על לא תעשה: שנאמר "לא ייראו פניי, ריקם" (שמות כג,טו). ואינו לוקה על לאו זה, שהרי לא עשה מעשה.

ג) החגיגה האמורה בתורה -- היא שיקריב שלמים ביום טוב הראשון של חג, כשיבוא להיראות; והדבר ידוע שאין השלמים באים אלא מן הבהמה. ושתי מצוות אלו, שהן הראייה והחגיגה -- אין הנשים חייבות בהן.

ד) והשמחה האמורה ברגלים -- היא שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה, ואלו הן הנקראין שלמי שמחת חגיגה: שנאמר "וזבחת שלמים, ואכלת שם; ושמחת, לפני ה' אלוהיך" (דברים כז,ז). ונשים חייבות, במצוה זו.

ה) [ב] הראייה והחגיגה -- אין להן שיעור מן התורה, שנאמר "איש, כמתנת ידו..." (דברים טז,יז); אבל מדברי סופרים שלא יהא קרבן עולת ראייה פחות משווה מעה כסף, ולא שלמי חגיגה פחות משווה שתי כסף. ומצוה להביא כפי עושרו, שנאמר "כמתנת ידו -- כברכת ה' אלוהיך" (שם). [ג] שלמי שמחה, לא נתנו בהם חכמים שיעור.

ו) בעת שיעלה אדם לירושלים לחג -- אם היו בידו קרבנות הראייה, יביאם; או יעלה עימו כסף, לקנות בו הקרבן. ואם אין בידו כסף, לא יביא שווה כסף; אפילו היה בידו שווה כמה זהובים, אסור לו לעלות ריקם בלא כסף ולא קרבן. ולמה אסרו שיעלה בידו שווה כסף, גזירה -- שמא לא ימצא למכור, או שמא יימצאו המעות סיגים.

ז) [ד] מי שלא הקריב ביום טוב הראשון עולת ראייתו ושלמי חגיגתו, הרי זה מקריבן בשאר ימות הרגל: שנאמר "שבעת ימים, תחוג לה' אלוהיך" (דברים טז,טו) -- מלמד שכולם ראויין לחגיגה, וכולם תשלומי ראשון הם. [ה] ומצוה להקדים, ולהקריב בראשון; לא הקריב בראשון, בין שוגג בין מזיד -- יקריב בשני. וכל המאחר -- הרי זה מגונה, ועליו נאמר "נוגי ממועד, אספתי" (צפניה ג,יח). [ו] עבר הרגל ולא חג, אינו חייב באחריותו; ועל זה וכיוצא בו נאמר, "מעוות, לא יוכל לתקון" (קוהלת א,טו).

ח) [ז] מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג הסוכות, חוגג את כל הרגל, וביום טוב האחרון, שהוא שמיני; ואף השמיני, תשלומי ראשון הוא. וכן מי שלא חג ביום חג השבועות, חוגג כל שבעה, ויש לו תשלומין, כל ששת ימים שלאחר חג השבועות; ודבר זה מפי השמועה נאמר, שחג השבועות כחג המצות לתשלומין.

ט) [ח] עולת ראייה ושלמי חגיגה, אינם דוחין לא את השבת ולא את הטומאה, לפי שאין להם זמן קבוע, כקרבנות הציבור: שאם אינו חוגג היום, חוגג למחר כמו שביארנו. אבל דוחין את יום טוב; ואף על פי שאין מקריבין ביום טוב נדרים ונדבות, מקריבין עולת ראייה ושלמי חגיגה ושלמי שמחה, שאין אלו נדרים ונדבות, אלא חובות.

י) [ט] כשמקריב המקריב עולת ראייתו ושלמי חגיגתו ושמחתו ביום טוב, סומך עליהם בכל כוחו כדרך שעושה בשאר הימים: אף על פי שסמיכה אינה מעכבת, כמו שביארנו במעשה הקרבנות -- לא גזרו עליה משום שבות. [י] המפריש עולת ראייתו ומת, יורשיו חייבין להביאה.

יא) מותר להקריב בחולו של מועד נדרים ונדבות -- שנאמר "אלה תעשו לה', במועדיכם: לבד מנדריכם ונדבותיכם" (במדבר כט,לט), מכלל שקרבין ברגל. "לעולותיכם" (שם), כמו עולת מצורע ועולת יולדת; "ולמנחותיכם" (שם), להביא מנחת חוטא ומנחת קנאות; "ולשלמיכם" (שם), לרבות שלמי נזיר. הכול קרבין במועד, ואין קרבין ביום טוב.

יב) [יא] מי שהיה לו אוכלין מרובין ונכסים מועטין -- מביא שלמי חגיגה מרובין, ועולות ראייה מועטין; היו לו אוכלין מועטין ונכסים מרובין -- מביא עולות ראייה מרובות, ושלמי חגיגה מועטות. היו זה וזה מועט -- על זה אמרו, לא יפחות ממעה לעולה ושתי כסף לשלמים; זה וזה מרובה -- על זה נאמר, "כברכת ה' אלוהיך, אשר נתן לך" (דברים טז,יז).